פרולוג

עוד מספר דקות הם יגיעו. למרות כל השנים, ליבי עדיין מאיץ לקראת כל פגישה ראשונה. הקול שלו אתמול היה מאוד אסוף ומונוטוני, כשהתקשר אלי לברר לגבי האפשרות להגיע לטיפול מידי. לא מסגיר בקולו אף סדק, דרכו אוכל להרגיש במה מדובר... להתחיל לכוונן את הלב שלי לרוחב ועומק הרגש, הזעם, הכאב, הדיכאון, האכזבה...אני נושמת עמוק. אני שומעת אותם יורדים במדרגות בשתיקה... נותרה רק מדרגת העלייה לכניסה לחדרי. הם נושמים בשקט מאחורי הדלת, מחזיקים עוד דקה של שתיקה, לפני הנקישה ממנה לא יוכלו לחזור.

אני פותחת את הדלת. שניהם מחויכים במיוחד, מברכים לשלום, סורקים במהרה בעיניהם את החדר, צועדים פנימה בזקיפות קומה ומתיישבים. דרוכים מכדי לקחת קפה או תה ולהאט לתוך שיחת חולין קצרה ... עכשיו הם בוחנים אותי במבטים חטופים, נבוכים להישיר מבט. אני רואה איך הציפורניים שלו ננעצות בידיות הכורסא מסגירות את מאבקו הפנימי...מרגישה שהוא תוהה האם להתחיל? ומהיכן ?... גופו דרוך. העיניים שלה נעות בין נקודה ברצפה, לבין העיניים שלו. היא מתקשה לתפוס את מבטו. עיניה מלאות בדמעות, אולי גם היא תוהה האם הוא יתחיל ואיך תיפתח השיחה?... זוגות רבים מגיעים וחוששים האם בן זוגם יחשוף אותם במערומיהם לפני שהם ירגישו בטוחים מולי, או האם ישמרו זה על זו וימצאו את הקצב שנכון לשניהם. העיניים שלו נמנעות בהפגנתיות מעיניה... נעוצות בדלת הכניסה, חוסמות מלתת לעיניה כל גישה למרחב שלו...אני רואה את החשש שלו לפתוח. לוגם אויר, פותח פיו ונאלם שוב ושוב ... האם יוכל להיות כלכך כנה וחשוף מולי? ... בלי שיבחן אותי קודם...בלי שיוודא האם אני מסוגלת להבין את המורכבות, את הכאב בדיוקו... ואולי פשוט יקפוץ למים ויאמר הכל בלי לחשוב. "מה שיצא יצא, ואחרי המבול"...

הדקה הראשונה תמיד קשה לכולם...ארוכה כמו הגלות...

"לפני שבועיים איבדנו את בננו, בן החמש, למחלה הנוראה"... היא פתחה. נאבקת בקוצר נשימה... לוקחת אויר שיספיק לעוד מספר מילים רצופות.... "ואחד המנחמים שהגיע לשבעה, התקשר אתמול ליובל לספר ש 'ראה אותי' עם הרופא של בננו מבית החולים"...

הלב שלי מתרחב לכדי עומק הצלילה המידית. כאב מפלח. ליבי דרוך. אני לוגמת עוד אויר להכיל את הכאב שנבקע למולי. כאב שלו, שלה, שלהם... הוא מסתכל עלי ואומר... "אהבתי את השלט בכניסה:

שים ❤️ - עליה לפניך

אני במקומך הייתי כותב, זהירות מדרגה".

במילותיו אלו נפתח המסע...

רגע הכניסה

רבים מגיעים לטיפול, אינדיבידואלים, זוגות או משפחות, כשהם בתוך משבר עמוק, בתחושה שעולמם חרב, לא רואים תקווה ולא אופק. לעיתים זהו סבל עמוק, חד וחודר שקשה לשאת אותו. לעיתים הם מחפשים דרך אחרת לשאת כאב נתון ולמצוא את הדרך לחיות לצידו ואיתו. כאב כמו אובדן קשה, טראומה, חולי או נכות. לעיתים מגיעים עם משבר אישי, זוגי או משפחתי, מתוכו רוצים להתפתח, לסיים עם הכאב ולנוע הלאה לאיזון חדש ואחר בחייהם. לעיתים מחפשים איזון חדש עם יקיריהם, ולעיתים בנפרד מהם. לעיתים כבר היתה הבשלה של בחירה, נקודת אל חזור אשר חרצה דין והחלטה, אך נותרה תקועה ולא ממומשת מכובד האשמה, המורכבות, הנסיבות. החלטה שמפרפרת בין הדחף לפרוץ, לבין הפחד לפרק.

הפחד והחשש היא נקודת הפתיחה בטיפולים רבים. אליה מתווספים גם רגשות מעורבים סביב הקשר עם המטפל. רצון להפתח והחשש מהפגיעות שבחשיפה. התקווה הגדולה ובו זמנית הפחד לקוות ולהתאכזב, הפחד לנסות, ולעיתים גם הפחד להצליח בשל המחיר הכרוך בהצלחה. פוחדים מהמחיר שידרשו לשלם, הם או היקרים להם על עצם בחירתם להתמודד אחרת, להתפתח, לבחור בדרך חיים אחרת. פחדים אלו טבעיים ביותר.

תהליך בתנועה: מכאב לצמיחה במרחק נגיעה

מטרתי הראשונית במפגש הטיפולי ליצור מפגש אנושי, בטוח, חם ואינטימי, המאפשר מרחב פתוח להתבוננות עמוקה, סקרנית וחומלת (כלפי העצמי וכלפי הזולת המשמעותי). התבוננות מחודשת על העצמי, על דפוסי התמודדות, על העברות בין דוריות, על היחסים עם אנשים משמעותיים בחיי, על סיפורי החיים שלי ושל יקירי, על הבחירות שעשינו, המשמעויות והאמונות. כל אלו מניעים את חיינו, אם במודע ולעיתים מבלי ששמנו לב לכך.

התבוננות עצמית (פרטנית, זוגית או משפחתית), כשהיא בתוך קשר טיפולי בטוח, מאפשרת תהליך עוצמתי של קבלה והוקרת הפגיעות, האתגרים והמשגים על החוכמה הטמונה בהם. זהו תהליך דינמי, אקטיבי, תמידי, מתמשך ומשתנה של הסתגלות, התבהרות, ארגון מחדש, שינוי בתפיסה העצמית ובתפיסת האנשים המשמעותיים לנו. שינוי ברמת הקבלה והרגש שחווים מול אנשים ואירועים בחיינו מאפשרים לנו להגיע לתובנות חדשות. רגעים אלו מרגשים ועוצמתיים והם מניעים שינויים והתפתחות הרבה מעבר לתובנות אינטלקטואליות ואנליטיות של החיים. אני חווה ברגעים אלו בטיפול את רגעי הקסם הגדולים של החיים, רגעי הארה ומלאות.

רגעי הארה אלו, משחררים את האדם לתקשורת מקרבת, לפתרון אפקטיבי יותר של קונפלקטים ותקיעויות, לחיבור רגשי קרוב ומזין לאחר, לאינטימיות עמוקה ולתחושת ביטחון גוברת ביחסים ובעולם. כשתהליך זה שמתחרש בתוך טיפול זוגי או משפחתי הוא מעמיק בו זמנית גם את הנוכחות המרגשת של האחד בחייו של האחר. תחושת היחד לצד תחושת המובחנות, העצמאות, המימוש העצמי, ואפשרויות הבחירה בחיים שנפתחות מחדש.

תהליך העיבוד של המשבר או האירוע שהוביל לטיפול לא מוחק את האירוע. העיבוד מאפשר "לנקותו" ממידע לא אפקטיבי, טריגרים ורגישויות והוא מקודד וממוקם אחרת במארג הנפשי ובמארג היחסים הבין אישיים. הזיכרון אמנם מאפשר התרחשותם של משברים, כאב, איבוד שליטה, וחוסר בהירות של מסלול החיים, אך יחד עמו מקודדת גם קבלה והערכה מחודשת של עצמנו ושל יקירינו ושל החיים. על פי תחושה זו אומנם אין שליטה על כל נסיבות החיים, אך יש שליטה על הבחירות שעושים, על האופן בו מתמודדים ועל מה שמגדירים כחשוב באמת בחיים.

סוף הסיפור ?

סוף הטיפול לעולם פתוח. הטיפול לא מסתיים עם פתרון מוחלט ושלם לכל בעיות החיים הקיימות והעתידיות. ועם זאת, בסופו יהיה בסיס בטוח ועמוק יותר של תחושת מסוגלות להתמודד עם אירועי החיים הנוכחיים והעתידיים. בחירות והתפתחויות אלו הופכות לבסיס במחויבות שלנו לעולם ולחיים, והן מכילות בתוכן משמעות, התפתחות והגשמה העצמית.

מי קובע אורכו של טיפול?

אורך הטיפול כמרחק הנגיעה בעומק בנפש. זהו מרחק אינדיבידואלי ושונה בנגישותו אצל כל אחד ואחת. כך גם הקצב בטיפול מושפע מהקצב האישי ומזרמי החיים שחודרים לטיפול, יוצרים תפניות ומשנים קדימויות ויעדים. יהיו מטופלים שמגיעים לפגישות ספורות בלבד ומגיעים לשינוי ולמיצוי לו ייחלו. יהיו שיגיעו לתקופה ממושכת של שנה או יותר ויהיו שיזדקקו להמשכיות ותחזוקה, או לתקופות חוזרות של טיפול לאורך החיים. לפיכך, אורך הטיפול יהיה רגיש לצורכי המטופל, סיבת הטיפול, נסיבות חייו אותן עליו לקחת בחשבון, פניותו וכמובן היא תלויה בבחירתו החופשית.